Diabetes mellitus, או בשמה העברי סכרת נחשבת למחלה הכרונית הנפוצה ביותר בעולם המערבי, כך שמספר החולים העולמי מוערך ב- 220 מיליון.
שם המחלה מתבסס על דרך אבחנתה ההיסטורית כמחלה אשר החולים בה מתאפיינים בכמות סוכר גדולה הנמצאת בשתן. למרות שרבים מהחולים בסכרת, לא יוכלו להירפא ממנה באופן מוחלט, הם יכולים ומקיימים חיים מלאים ופעילים כמו רבים מחבריהם, במגבלות תזונתיות ותרופתיות.
הבעיה העיקרית עם מחלה זו היא התמודדות עם תופעות לוואי לא רצויות וסיבוכים אשר עלולים להיווצר מחוסר איזון.
הסכרת יכולה להופיע באחד משני הסוגים הנפוצים. סכרת מסוג 1, או סכרת נעורים, אשר הינה תלוית אינסולין ומופיעה לרוב בגיל הילדות הצעיר.
סכרת מסוג 2 הינה סכרת שאינה תלוית אינסולין ומושפעת לרוב מאורך חיים מערבי אשר כולל השמנה וחוסר פעילות גופנית מספקת. סוג שלישי, אשר יכול להיות זמני, מופיע לעיתים בזמן ההיריון, וחולף לאחר הלידה.
יש לזכור כי ישנו שלב בו הסכרת אינה נותנת סימנים וסימפטומים, וגם אם האדם אינו מרגיש חולה, הוא למעשה כבר נחשב לסכרתי.
תפקיד האינסולין
האינסולין הינו הורמון אשר מופרש מהלבלב, והוא האחראי על איזון רמות הסוכר בדם. בדרך כלל, הוא יופרש לאחר עלייה ברמת הסוכר, כמו למשל לאחר אכילת ארוחה גדולה, על מנת להגביר את קצב כניסת הגלוקוז לתאים וכך להוריד את רמתו בדם.
חוסר תפקוד של הורמון זה או אי הפרשתו תיצור את מחלת הסכרת. הגורם לסכרת מסוג 1, הוא חוסר היענותם של התאים המייצרים את האינסולין (תאי בטא) להמשיך לייצר.
ואילו הגורם בסכרת מסוג 2, הוא התפתחות עמידות לפעילותו של הורמון זה, בדרך כלל כתוצאה מגנטיקה, השמנה ומאכלים מערביים הכוללים סוכר ושומן.
הסכרת עצמה, מאובחנת על בסיס של מדידת רמות הסוכר בדם. בדיקה זו תיעשה כאשר המטופל נמצא בצום של מספר שעות, וגופו מתמודד עם רמות הסוכר בדם.
רמות סוכר של מעל 200 יעידו על מחלת סכרת פעילה. במקרים בהם תוצאה זו גבולית יותר, עורכי בדיקת סוכר לאחר העמסת סוכר, בה האדם שותה כמות סוכר גדולה, ומודדים את רמות הגלוקוז מספר פעמים עוקבות.
על ידי בדיקה זו, אפשר לבדוק את רמות האינסולין המופרשות והאם הן מספיקות בכדי למנוע מצב של רמות גלוקוז גבוהות מדי בדם (היפרגליקמיה).
היפוגליקמיה והיפרגליקמיה
כאשר אדם מאובחן כחולה במחלת הסכרת, הוא נחשף למונחים חדשים, אשר פעמים רבות הוא לא שמע אותם קודם לכן. בין שאר המונחים, ישנם מונחים הקשורים למצב הגלוקוז (הסוכר) בדם כאשר הם אמורים להימדד על בסיס קבוע יומיומי.
היפוגליקמיה הינו מצב בו ישנו חוסר של סוכר בדם בזמן נתון. מצב זה יכול לקרות לאחר הזרקת אינסולין בכמות גדולה מהרגיל, או חוסר איזון תרופתי, כאשר המדובר על חולי סכרת מסוג 2. מצב זה עלול להשפיע באופן ישיר על מערכות גבוהות כמו המוח, ולגרום לבלבול, סחרור ואף עילפון.
היפרגליקמיה, הינה מצב הפוך, בו ישנן רמות סוכר גבוהות מדי בדם. רמות אלה נגרמות מחסר תרופתי וחוסר יכולת לאזן את מצב המחלה עצמה. מצב זה מאופיין בצימאון, עייפות והשתנה מרובה. גם היפרגליקמיה הינה מצב מסכן חיים, ובמצבים בהם ההיפרגליקמיה נמשכת לזמן ארוך של מספר ימים, עלולים להיגרם נזקים לכליות, עיניים ומצבים קריטיים אחרים.
שני המצבים הללו, הן היפרגליקמיה והן היפוגליקמיה, הינם מצבים אשר חייבים להימנע בתהליך הטיפול התרופתי וההתנהגותי. על המטופל להכיר את התסמינים השונים ולנסות לטפל בהם טרם התרחשותם.
