מהן הסכנות של היפוגליקמיה בחולי סכרת?

היפוגליקמיה היא תופעת הלוואי השכיחה ביותר של טיפול באינסולין בקרב חולי סכרת מסוג 2. במשך שנים רבות, ההשפעות העלולות להיות מסכנות חיים של היפוגליקמיה, על מערכת הלב וכלי הדם, מצריכות סיוע חיצוני להתאוששות, בניגוד לטיפול "קל" ושגרתי אותו מבצעים חולי סכרת באופן שוטף.

ממצאי מחקר פרוספקטיבי גדול שנערך על ידי קבוצת מחקר היפוגליקמיה בבריטניה, הוכיח כי היפוגליקמיה חמורה היא בעיה נפוצה בטיפול באינסולין בקרב חולי סכרת מסוג 2, והמצב הולך ומחמיר ככל שנמשך הטיפול באינסולין.

סיכוני משטר הטיפול האינטנסיבי לשליטה גליקמית קפדנית בקרב אנשים עם סכרת מסוג 2 מעורבים בשיעורי תמותה גבוהים. מאמר זה בוחן את השפעות ההיפוגליקמיה על מערכות הגוף, ואת האופן בו ריכוזי מתח מטבוליים עשויים לקרב תרחישי אוטם שריר הלב ושבץ.

ההשפעות הפיזיולוגית של היפוגליקמיה

בקרב אנשים מבוגרים, היפוגליקמיה חמורה מתבטאת בתגובות פיזיולוגיות בעלות השלכה על הפעלה אוטונומית, בעיקר של מערכת יותרת הכליה. המצב גורם לגירוי האיברים ושחרור פזרני של אדרנלין.

גירוי אוטונומי עמוק זה מעורר שינויים משמעותיים בגוף, כשהעיקרי בהם הוא שמירה על אספקת גלוקוז למוח וקידום ייצור גלוקוז על ידי הכבד. כתוצאה מכך, זרימת הדם לכיוון הלב מוגברת ומשפיעה על המוח.

השינויים הקשורים להיפוגליקמיה כוללים עלייה בקצב הלב ובלחץ הדם, נפילת לחץ דם מרכזי, הפחתת התנגדות עורקים היקפיים, הגורמת להתרחבות הדופק ולחץ על מערכות הגוף, הגדלת התכווצות שריר הלב, נפח פעימה ותפוקת לב. עומס הלחץ על הלב הוא זמני, אך מוגבר.

לא סביר שלחץ לב חולף זה ישפיע באופן חמור על התפקוד של אנשים צעירים ובריאים, אך הוא עלול להיות בעל השלכות מסוכנות בקרב אנשים מבוגרים רבים הסובלים מסכרת, במיוחד סכרת מסוג 2, שרבים מהם סובלים ממחלת לב כלילית.

בקרב אנשים סכרתיים, העורקים הופכים להיות אלסטיים יותר במהלך היפוגליקמיה חמורה, בליווי ירידה בנוקשות דפנות העורקים, אך בקרב אנשים עם סכרת מסוג 1, הנמשכת 15 שנים, נוקשות דפנות העורקים כשלעצמה גדלה, והעורקים הופכים להיות פחות אלסטיים בתגובה להיפוגליקמיה.

מצב זה מוביל לנפילה בהפחתת לחץ העורכים המרכזיים, והגמישות הרגילה של דפנות העורקים, כתוצאה מגל הלחץ הגבוהה, שנוצר במהלך התכווצות שריר הלב, מונע שיפור זרימת עורקים כלילית. התקשות מתקדמת של דפנות העורקים, כפי שמתרחש בקרב רוב האנשים הסובלים מסכרת ארוכת שנים, מאיצה את שובו של גל הלחץ וגורמת להתכווצות חמורה. השפעה זו עלולה להפריע לתפקוד עורקים כלילי ולקדם איסכמיה לבבית.

שינויים אלו עשויים להגביר את הסיכון להפרעות קצב לב; חריגות בקצב הלב, כולל פרפור פרוזדורים, כפי שדווח במהלך התקפי היפוגליקמיה. תופעות אלו תורמות לגרימת מוות פתאומי לאחר התקף היפוגליקמיה בקרב חולי סכרת.

היפוגליקמיה משפיעה על הורמונים ופפטידים אחרים כגון כיווץ כלי הדם, קרישות וצמיגות. תפקוד האנדותל עלול להיות מסוכן במהלך היפוגליקמיה ושינויים אלו עשויים לקדם קרישה עורקים ופקקת, ולעודד התפתחות איסכמיה של הרקות, הגורמים לשריר הלב להיות פגיע.

מוות פתאומי בקרב צעירים עם סכרת מסוג 1

קשר סיבתי בין היפוגליקמיה וממוות פתאומי עלה לראשונה בשנת 1960, אך התיאור המפורט הראשון הופיע בשנת 1991, לאחר חקירת סדרת מקרי מוות של צעירים עם סכרת מסוג 1. הסקר הוזמן על ידי האיגוד הסכרתי הבריטי, מתוך חשש כי אינסולין עלול לגרום להיפוגליקמיה קטלנית.

החוקרים זיהו 22 אנשים עם סכרת מסוג 1 בגיל חמישים, שנפטרו במהלך השינה. תצפיות אלו, ומספר סקרים אפידמיולוגיים עוקבים, אשרו כי מצב של מוות בתדירות מוגברת מתרחש בקרב אנשים עם סכרת מסוג 1. מחקר נתיחה שלאחר המוות שנערך באוסטרליה הציע שמקרי מוות פתאומיים ובלתי צפויים תכופים פי ארבע בהשוואה לאוכלוסייה שאינה סכרתית.