אחת ההנחות אשר אוששה כבר במספר מחקרים, מעידה על הקשר הקיים בין סכרת ודמנציה.
אנשים אשר סובלים מסכרת כרונית מסוג 2, עלולים לסבול בהמשך מאחת המחלות הדמנטיות, כמו למשל אלצהיימר או דמנציה וסקולרית.
הסכרת נעשית שכיחה יותר ויותר בעידן המודרני, בעיקר בקרב אנשים הסובלים מהשמנת יתר, אשר לא פעילים מבחינה גופנית. ישנה חשיבות רבה למעקב ואיזון הסכרת, עוד בשלביה המוקדמים בדי לנסות למנוע סיבוכים אלה ואחרים.
עובדה זו נכונה גם למצבים אשר מוגדרים כטרום סכרת, כלומר כאשר תוצאות בדיקת העמסת הסוכר הינן גבוליות. מטופלים אלה נמצאים בקבוצת סיכון להתפתחות סכרת.
הגורמים לקשר בין סכרת ודמנציה עשויים להיות עובדת היות החולים סבילים לאינסולין. בסכרת מבוגרים, מופרשים מינונים גבוהים של אינסולין, למרות שרמות הסוכר בדם תקינות. החלבון אשר אמור לפרק את האינסולין, מפרק גם בטא עמילואיד, כך שהסברה היא כי רמות חלבון גבוהות גורמת גם לדמנציה ופגיעה קוגניטיבית.
מעבר לכך, הסיכון להתפתחות דמנציה עולה עקב מחלת הסכרת ויכולתה הכרונית לפגוע בכלי דם בכלל, ואלה המיועדים לאספקת דם למוח בפרט. הסכרת גורמת לטרשת עורקים, ולהצטברות קרישי דם, אשר עלולים לפגוע במוח ולגרום לדמנציה וסקולרית.
מחקרים להוכחת הקשר
מספר מחקרים נעשו, על מנת לאשש את הקשר הנחשד בין סכרת למחלות דמנטיות. מחקר גדול שנעשה ביפן, עקב במהלך 15 שנים אחר כ-1000 מבוגרים (בני מעל 60) ללא רקע לדמנציה.
המחקר ניסה לגלות את הקשר בין התפרצות מחלות דמנטיות וסבילות לגלוקוז. ממצאי המחקר העלו כי ככל שהסבילות לגלוקוז (אשר נמדדה בבדיקת העמסת סוכר לאחר צום) הייתה גבוהה יותר, כלומר רמות הגלוקוז היו גבוהות, כך השכיחות והסיכון להתפתחות אלצהיימר הייתה גבוהה יותר.
המחקר גם בדק את הסיכון להתפתחות דמנציה וסקולרית. התוצאות היו דומות גם למחלה זו, כך שהיא נמצאה קשורה לסבילות לגלוקוז גבוהה.
מגבלות המחקר הן כמות המשתנים הגדולה אשר צריכים לנרמל, בכדי לקבוע את הקשר בין המחלות באופן חד משמעי. דמנציה נמצאה קשורה לגורמים רבים כמו גיל, שימוש באלכוהול או תרופות מסוימות, כך שיש צורך בקבוצות ביקורת.
מחקר זה, ניסה להתגבר על המגבלה באמצעות קבוצת נסיינים סכרתיים וקבוצת ביקורת של אנשים בריאים.
חשיבות נוספת של המחקר הוא בביסוס הקשר בין אנשים הנמצאים במצבי טרום סכרת, לבין הסיכון להתפתחות מחלות דמנציה.
משמעות הקשר בין שתי המחלות
חשיבות הקשר נובע משתי נקודות עיקריות, בהן צריך לטפל. האחת היא, הצורך באבחון וסינון קבוצת הסיכון לדמנציה, והשנייה היא מציאת טיפולים שיאטו את ההתדרדרות הקוגניטיבית בקבוצה זו.
מחקרים שנעשו בתחום בכדי לבדוק האם קיים צורך בסינון, הראו כי גם כאשר נראים חולי הסכרת כחסרי בעיה קוגניטיבית, מבחנים מעמיקים יותר מגלים בעיות זיכרון הניתנות לפתרון ולטיפול.
הטיפול בירידה קוגניטיבית חשוב מאד אצל חולי הסכרת, אשר מתמודדים עם שינויים והוראות רבות בדבר מחלתם (הצורך בתרופות, שינויים בהרגלי התזונה ועוד), וצריכים להיות מודעים וערניים באופן מוגבר.
לגבי הטיפול המקדים המניעתי, נעשים מספר מחקרים בתחום. אולם לפני הטיפול, יש לבחור בכלי מדידה רגיש מספיק בכדי לברר באופן כמותי את מידת הירידה הקוגניטיבית, כך שאפשר יהיה להשתמש בכך באופן מעשי.
אבחון מוקדם, יאפשר להאט את ההידרדרות וכך גם לתרום לאיזון טוב יותר של מחלת הסכרת. נדרשים עוד מספר מחקרים בכדי להוכיח עובדה זו, אולם נראה כי הבנה טובה יותר של המנגנון הגורם לקשר בין שתי המחלות ייתן תמונה מלאה יותר, וישפר את איכות חייהם של החולים המבוגרים.
